אחד מה-13 עיקרים ובסיס לאינדוקטרינציה שכל צעיר וצעירה חרדיים עוברים זה העיקרון המקודש ש”זאת התורה לא תהא מוחלפת” ושאנחנו ממשיכים את “דרך ישראל סבא” מקדמא דנא, אנחנו ההמשך האמיתי, הטבעי של היהודים והיהדות מכל הדורות.
העיקר הזה כולל את האידיאולוגיה החרדית עצמה, שלא רק שהיא היהדות “המקורית” היא גם לא מתרגשת מפגעי הזמן, לא משנה מה יעשו החילוניים או המדינה, אנחנו “בשלנו” עם האמת שלנו.
וכמובן, זה שהתורה שלנו היא התורה שניתנה מסיני מילה במילה, התפילין שלנו הם בדיוק הטוטפות מתקופת רבי ישמעאל כהן גדול, וכוליי.
העקרון הלז הינו אחד מאבני הבסיס למערכת האמונות שהוטמעה בכל מי שנהנה מזמן איכות במוסדות החרדיים והקירוב למיניהם וסוגיהם, ומבוטאת כאמת ברורה כשמש ועם שכנוע פנימי עמוק בלי שום עוררין.
הרשו לי, בעדינות הנדרשת, לפקפק בתזה שדחפו לי לחבריי, לאחיי ולאחיותיי עם אינפוזיה למוח ולוורידים.
במקטע זה, נתמקד בשכנוע העצמי העמוק של הציבור החרדי, במקרה זה הליטאי, שהם לא רק הממשיכים הישירים של יהדות ליטא המפוארת אלא גם לא סטו ימינה ושמאלה מאותו הקו האידיאולוגי המדוייק בפלס מימות הגאון מווילנא, ובעיקר לא משנה מה יקרה בעולם, האידיאולוגיה לא תשתנה.
להצביע כמה זה מגוחך ופשוט לא נכון, לא צריך ללכת יותר מדי הרבה אחורה, לא צריך להציק לסבא וסבתא, לא צריך לנבור בארכיונים או לדפדף בירחונים עתיקים של “ישורון” באוצר החכמה.
אם גם אתם לא נולדתם רק בעשור הקודם וראיתם דבר אחד או שניים, תוכלו גם אתם פשוט לשבת על כורסה נעימה, להכין כוס קפה טוב, סיגריה ביד, ולהתחיל להעלות זכרונות שאנחנו, עצמנו, בני הציבור הליטאי חווינו על בשרנו.
אפשר אפילו להתחיל בקטנה, עם משהו אקטואלי, גיוס בחורי ישיבות.
אי אז, בימים העליזים של הקמת דגל, מרן הרב שך נאם מעל כל מיקרופון שעמד מולו, שמי שלא לומד כל היום ולא מתגייס לצבא יש לו “דין רודף” על עולם התורה, ולא הייתה לו שום בעיה לכתוב את זה שחור על גבי עיתון בשופרו, יתד נאמן, ואף לכוף על ועד-הישיבות לא לתת דיחויים לכל דורש.
בימינו אנו לעומת זאת, ר’ משה שמואל הירש, אחד המרנים נכון לכיום, והפחות חמום מביניהם, טוען בתוקף שלא משנה מי, ולא משנה מה, “גם לבן 30 שלא לומד אסור להתגייס”, ואי אפשר לדמיין אפילו משהו אחר שיהיה כתוב ביתד, אותו יתד שהרב שך הקים לפני סה”כ 30 שנה.
אפשר כמובן לתרץ ששמואל בדורו כיפתח בדורו, ושהיום זה שונה בגלל כל מיני סיבות, אבל מה שאי אפשר להגיד, זה שזה אותו דבר.
אבל שום דבר לא ידמה לאחד השינויים האידיאולוגיים הבוטים והמהירים ביותר שהתחוללו בתקופתנו, השינוי שעבר על האשה הליטאית.
בילדותי העליזה, רוב המשפחות סביבנו היו עם שני ספרות של ילדים, היידישע-מאמע הייתה מקבלת את ערימת ילדיה מהחיידר ומבית יעקב בשעות הצהריים, בחיוך רחב וקערת מרק והייתה מתעניינת באהבה מה עבר על צאצאיה במוסדות.
הטופ שהאם הליטאית יכלה לשאוף אליו חוץ מלהיות עקרת בית זה לכהן כמורה בישראל, ועל כל שביב משרה היו מלחמות עולם, בכל אופן מה שחשוב היה שהיא תוכל ללדת ילדים ולגדל אותם בנחת.
ללכת לעבוד מחוץ לשטייטל היה נשמע הזוי, ורחוק שנות אור מההווי הליטאי, אשת קריירה היה מונח גנאי “קריי-רע” כלשון העלונים בשטיבלעך, התגלמות הבית של תורה זה אבא אברך, אמא עקרת בית, ומלא ילדים.
היה נראה שהכל יישאר כך לנצח.
ואז, או אז הגיע ה״הבה נתחכמה לו״ של הדור ההוא, גזירות תשס”ג.
היללות ביתד היו מרגשות עד דמעות, מוספים מיוחדים עם השוואות לנבוכדנצר וטיטוס, היוונים והרומאים. והשורה התחתונה הייתה אחת, זאת התורה לא תהא מוחלפת, אנחנו לא נשנה את עצמנו, נצח ישראל לא ישקר.
טועה מי שמדמיין שנוליד ר”ל פחות ילדים מאיזו סיבה שלא תהיה, כשבידוע הוא שכל אחד בא “ופיתו בידו”.
טועה מי שחולם שנשנה את הדרך המסורה לנו בכהוא זה רק בגלל איזה גזירות כלכליות שלא יהיו ו”רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר”.
ובכן, דווקא טעה מי שחשב שלא ישתנה כלום.
בהחלט גם אחרי שנעלם לו המימון הישיר והבוטה של דרך החיים הזו, הרבנים המשיכו באותה אידיאולוגיה. אבל במציאות שבה אין כסף לאוכל ודיור, שתי ברירות בלבד עמדו בפני הציבור, שהאברכים יצאו מהכולל לעבוד, או שהנשים יצאו מהבית לעבוד.
והציבור הצביע ברגליו שהנשים יצאו.
התזוזות התחילו מהשטח, ואחרי מספר שנים, האידיאולוגיה הליטאית לנשים וכל המושג “בית-של-תורה” עבר שינוי מטורף של 180 מעלות.
בכל הסמינרים התחילו ללמד מקצועות משרדיים נחשקים, תכנות, אדריכלות, גרפיקה וכדומה. ואף מתגאים ומתחרים באחוזי השמה והצלחת התלמידות בהייטק.
זה ממש לא הגיע מלמעלה, לא היה אף גדול ששלח מכתב ליתד לפינה השמאלית העליונה של הדעת תורה, שדחף או לפחות אישר את הדבר הזה, להפך, היו מספר נסיונות של רבנים שונים ומשונים להלחם בזה. תקפו את מנהלי הסמינרים, ניסו להזכיר את האידיאולוגיה הלא כל כך ישנה, של כל כבודה בת מלך פנימה, שזה לא צנוע, שזה יהרוס את הבית היהודי, שאנחנו מאבדים את היידישע-מאמא ומה לא. אבל כלום לא עזר להם. הרכבת יצאה מהרציף.
וכך הגענו למצב הנוכחי, ממוצע הלידות צנח בחדות, ואחוז הנשים המועסקות נסק עד כדי עקף את כל שאר נשות המגזרים במדינה.
ובפן האידיאולוגי, התגלמות הבית של תורה זה אישה שיוצאת לעבוד כדי לפרנס את בעלה האברך, ולכן בחורה בלי מקצוע נחשק, ועדיף שכבר עובדת בהייטק, אין לה סיכוי בשידוכים, מי שלמדה הוראה היא סוג ב’ ומי שרוצה להיות עקרת בית, ולגדל משפחה ענקית, היהלום שבכתר אך לפני 20 שנה, לא תמצא חתן בחיים.
מי שחושב שהשינוי האידיאולוגי לא קרה רק בגלל השינוי בתמריצים הכלכליים, יש לי בקבוק ״יין סיומים״ של ר׳ חיים למכור לו.
ואחרון חביב, אפילו שינויי אידיאולוגיה בדברים שלא קשורים לשום דבר מחוץ לבועה הליטאית, הצעות שידוכים.
אם מישהו היה בא מהעתיד לספר לי ולחבריי כשהיינו בשידוכים, שבעוד לא הרבה שנים, לפני כל הצעה יהיו חייבים להעביר הלוך ושוב רזומה שכולל פרטים על כל האחים ואחיות גיסים וגיסות ואף תמונתה של המיודעת, היינו בטוחים שהוא נפל על כל הראש.
אין סיכוי בעולם, אין לזה סיכוי להתחיל בכלל, אף אמא לא תשלח בחיים תמונה של הבת שלה שתסתובב בישיבות, ואף משגיח לא ייתן בחיים שהדבר הלא צנוע הזה יתחולל אצלו בישיבה.
ובכן, עדיין לא מבין איך, אבל זה קרה גם קרה, ואף משגיח לא עצר את זה.
אסיים עם מעיישה שלא היה אך אילו היה כך היה:
אילו היינו קוטפים רב קדוש וטהור מפלך וילנא, “ירושלים דליטא” היינו נותנים לו לחזות כאורח לרגע על העיירה הקסומה, קריית ספר תובב”א, ומספרים לו שזה-זה דור ההמשך ליהדות ליטא בארץ-הקודש, אפילו קוראים להם שם “ליטוואקערס” מרוב שזה ההמשך הישיר, אני בטוח שהוא היה בהלם של החיים שלו.
מדוע הנשים עולות בבוקר על אוטומובילים החוצה מהעיר לעבוד במשרדים ברחבי הארץ אצל “הגויים” והגברים מטיילים עם העגלות לגנים?!?! זה גובל ב”לא ילבש” ובחוסר צניעות משווע, כל כבודה בת מלך פנימה, הפך מהדרך המסורה לנו מדור דור.
למה הגברים לא יוצאים לעבוד בחוץ והאשה מגדלת את הילדים? מה זאת אומרת שהאישה לומדת מקצוע עם תעודה כדי שהיא תוכל לפרנס בית-של-תורה ואם לא אף אחד לא יתחתן איתה, מה זה הדבר המוזר הזה? מה עובר עליכם שם?
ולאן בדיוק כל הגברים הולכים אחרי הפיזור של הילדים? למה כולם הולכים לבית מדרש? כולם צריכים לשמש בקודש כרבנים ודיינים? כולם כולם? ואם כולם באמת משמשים בקודש, איך הקהילות יכולות להחזיק את המשמשים בקודש אם… כל הקהילה משמשת בקודש? איך יש מספיק תפקידים? מה זה הדבר הזה?
מפרוש כולם ב”כולל” לומדים ללא מטרה, גם אם אין ולא יהיה להם משרה תורנית, אז מה הקטע? ומה זה בכלל “כולל” לא מכיר את המילה והמושג הזה, מה למען ה’ המצאתם שם בשמנו?!?!?