כמו שכנראה כל אחד אחר שגדל בסביבה דתית כלשהיא, וק”ו מי שגדל בסביבה חרדית, גם אנוכי הייתי מן המשוכנעים שבלי קשר לאמיתותה הנצחית של האמונה, זוהי דרך החיים השמחה והמאושרת ביותר לבילוי זמננו הקצוב עלי אדמות.
למרות ומעולם לא נתקלתי בצעירותי בחילוני או חילונית מן היישוב למעט שלום שלום מנומס בקופת חולים, הייתי משוכנע ללא שום ספק, שאני חי חיים מלאים ומאושרים יותר.
רק לאדם המאמין יש שבת-קודש שבו אנו זונחים את הבלי העולם הזה, מתנתקים מכל הטרדות ויכולים לשבת בנחת בלי הפרעות לסעודות שבת, עונג שבת ואבות ובנים.
רק ילדי החמד, אנחנו, מנומסים ומכבדים הורים ומורים, אלימות מאן דכר שמיה במחוזותינו הטהורים לעומת החילוניים ששם ה’ ישמור ויציל, חוסר כבוד למבוגרים, ומגנומטרים בכניסה למנוע אלימות קשה, וכי מה אחרת יעצור אותם? הרי הם לא מאמינים בשכר ועונש.
כולנו זוכרים הרי את הוורט המפורסם והמרטיט שאנחנו מאמינים שהמבוגר יותר, קרוב יותר ליציר כפיו של הקב”ה ולכן מכבדים אותו, והם ר”ל מאמינים שהוא קרוב יותר לקוף ולכן מזלזלים בו.
כולנו הנהנו בהסכמה כשהרבע’ס בחיידר נהגו לומר בהקנטה על זקני עם-הארץ שדעתם מיטפשת עליהם, היה נשמע לנו סביר לגמרי לחשוב שבשונה מזקן בעל אמונה, המוקף בעשרות מנכדיו האוהבים, שיושב בכולל בעלי-בתים דף-היומי ומכין את עצמו בפרוזדור לקראת הטרקלין, עוד יום, עוד כמה מצוות לפקאלע ליום הדין בדרך לגן עדן.
לעומת הזקן שלא מאמין, אין לו מטרה בחיים, אין לאף אחד חפץ בו, ואין לו שום מוצא מהמוות המתקרב.
ואחרון חביב, הטענה, שאף הזדהיתי עמה תקופה לא קצרה מחיי, ואני מאוד מבין את הנטייה אליה, שהרבה יותר קל להעביר את שנותינו כאן, בידיעה שיש מטרה, יש שכר ויש עונש, יש חיים לאחר המוות ו”יש מנהיג לבירה”.
קל הרבה יותר לשרוד מציאות מתסכלת, קשיים, חוסר הוגנות ועוולות, כשמאמינים שיש סיבה ויש מסובב ושום דבר לא קורה סתם.
הרשו לי במטותא, לערער על האידיליה הפוטוגנית והכה מושרשת.
כמובן אין צורך להדגיש את המושכלות, שזה שמשהו עושה נעימי בלב, זה ממש לא אומר שזה גם נכון, כשהפסקתי להאמין, זה לא היה כי זה נעים, אלא כי להאמין במשהו, גם כשאתה מבין שזה בולשיט, זה סתם להיות בת יענה.
אבל, תקופה אחרי שיצאתי מהבועה החמימה, התחלתי לפקפק גם בתיאוריה שהאמונה עדיפה לחיים רגועים ושמחים.
אכן קל לדמיין את שלחן השבת כמו איזו קריקטורה של יוני, ילדים עם פיאות וזמירות שבת וילדות עם התיקייה מבית-יעקב, בלונדינים ומחוייכים, כולם ישובים לרוחב השלחן, מקשיבים לאבא שיושב בראש, מאושר כולו ומספר בין הדגים למרק פרשת השבוע, תוך כדי שהגב של האמא בציור מביאה מטעמים לכולם, ממש בבחינת מעין עולם הבא.
כשבמציאות, במקום כמו כל משפחה ישראלית ממומצעת שבה אפשר להזמין את כל הנכדים עם החתנים והכלות לקידוש, כולם ישובים יחד, מקדשים, כל אחד מביא ממטעמיו, משוחחים ומפטפטים ואז כל אחד חוזר לביתו וענייניו, אצלנו לנסות להזמין יותר מזוג אחד במקביל זה בלגן, כי הם נתקעים לכל השבת וצריך לארגן להם סידור, יושבים על הגרון עד מוצאי שבת, מה שגורם לכך שהמשפחה האינטימית מפסידה מפגשים קבועים מרובי נכדים שמתקיימים רק בפורמט של שמחות המוניות ופעם פעמיים בשנה בחוה”מ או חנוכה.
אנחנו, הדתיים, פשוט לא יודעים, כי מעולם לא חווינו, מה זה 2 ימי חופש כל שבוע. תארו לכם, שני ימי חופש כל שבוע.
אין לנו חופש, יש לנו שבת. בשישי מתארגנים, בשבת תקועים, ובמוצש רק מנסים להרגע.
בשבתות קיץ, כשאנחנו כבר לא יודעים איפה להניח את עצמנו, ובסבל רב פשוט עוברים בין השעון ללוח, ממתינים שהשבת תצא כבר ונוכל לקלח את הילדים ולהעיף אותם מהעיניים אחרי שכל האהח”צ הם משגעים אותנו שאין להם תעסוקה.
בשעה הזו, אחינו החילונים, אחרי שיצאו עם הילדים לטיול, מספיקים לחזור להתארגן ולנפוש בבית כל אחד ותחביביו.
אין לי מושג למה כ”כ ברור לנו שהעסקה שלנו היא המוצלחת, להם יש גם קידוש וסעודה משפחתית רחבה בתדירות גבוהה יותר ונוחה יותר, גם טיולים משפחתיים על בסיס שבועי, וגם שני ימי חופש רצופים וכל זה בלי נערווין וחפירות הלכתיות משמימות ואין סופיות.
על המחשבה שיש פחות אלימות וכבוד למבוגרים בציבור אין אלא לגחך.
במקום להשוות את מיטב החיידרים לתחתית בתי הספר בשכונות פשע אלימות שמקבלות את כל הגרים בסביבה ללא הבדל דת וגזע, כדאי להשוות לבתי ספר במקומות שפויים ורגועים, ואז לקבל קצת פרופורציה.
לחשוב שלצעירים חרדיים יש יותר כבוד למבוגרים אחרי מאורעות השנים האחרונות, מפוניבז’ ועד הפלג של הפלג שמשתוללים בכבישי הארץ, נו, אין לסחורה הזו קונים.
שלא לדבר על האלימות מהצוות החינוכי שכמעט כל מי שהתחנך בחיידרים בעשורים הקודמים יידע לתאר אותה בפרוטרוט, אלימות פיזית שהתקבלה כנורמה, ואלימות מינית שהושתקה, ומי שנתפס פשוט קיבל “גלות” להטריד בעיר אחרת.
הסיבה היחידה שכיום זה הולך ונעלם, זה רק בזכות כמה משוגעים לדבר שלא וויתרו ובעזרת “מוראה של מלכות” והורים שכבר לא שותקים. איזה עולב.
אז לא, אמונה לא מונעת אלימות, ובהרבה יותר מקרים היא מכסה ואף מצדיקה והמנוע שלה.
ולגבי המחשבה המיתית שקל יותר לעבור חיים במחשבה שיש סיבה אלוהית לכל דבר שקורה, ושעל ערש דווי קל יותר למי שמאמין שהוא רק מחזיר את נשמתו לבוראו.
אבל מה עם מישהו, והכרתי הרבה כאלו, שלכל אורך חייו מינקות ועד שיבה קורא ושומע על העונשים האיומים שמקבלים על העבירה האיזוטרית ההיא או על חומרת העוון המטומטם ההוא, כולו רדוף ומונע ע״י פחדים ממה יקרה לו על דברים שעשה וגם יעשה.
למה בטוח שזה כל כך כיף? מי אמר שלא עדיף לדעת שכל הסיפורים האלה הם פרי דמיון אנושי? מי אמר שזה לא הופך את החיים לרגועים נעימים ושפויים יותר?
אז כן, יש קטעים נעימים, אין חולק, אבל יש גם קטעים פחות נעימים, הרבה פחות נעימים, פשוט נוטים להתעלם מהם משום מה.
כמה צעירים מעבירים את שנותיהם היפות ביותר אוכלים סרט עד כדי בעיות נפשיות, על מעשים ומחשבות שלא הזיקו ולעולם לא יזיקו לאיש?
כמה נערות הופחדו שוב ושוב ושוב שהם יחטפו את “המחלה הידועה” אם הן תתלבשנה לא בדיוק לטעמו של הדרשן המתלהם “כמו ההיא שקיבלה על עצמה צניעות והגידול נעלם, הרופאים לא מבינים”.
שלא לדבר על מגוון עלוני גיהנום וכף הקלע על דברים טבעיים שלא באו בטוב לדת.
איך אפשר לחשוב שזה נעים למישהו או מישהי לעבור ככה את גילאי ההתבגרות?
כמה אנשים יום אחר יום מקיימים “מצוות אנשים מלומדה”, לא נהנים מזה לרגע, רק כי הם מאמינים שאין להם ברירה בגלל אמונתם? מישהו ניסה לספור ולכמת את זה פעם?
זה נראה למישהו כמו דרך כיפית לחיות כך?
שלא לדבר על כמה רוע נשפך על אנשים מאנשים אחרים, כמה אנשים נדרסים על ידי אנשים אחרים בשמה של הדת והאמונה.
אין ספור עוולות בעולמנו לא היו מצליחות להתקיים בלי עטיפת הצלופן הדתית, כמו שכל מי שגדל בסביבה כזו יוכל לזהות בקלות רבה.
לא, ממש לא לכולם האמונה בדת מוסיפה שמחה ואושר לחייהם.
קל יותר, נעים יותר ונקי יותר לקבל את היכולת לשחרר, להפסיק לדאוג לחשוש ולפחד, ובאמת להנות מכל רגע, כי החיים הינם רק סך אוסף הרגעים האלה.
לרבוץ על החוף מול השמש השוקעת ולהרהר בכך שאנו צופים בקרינה הנשברת על אטמוספרת כדור הארץ, מכוכב אחד מיני רבים ועצומים בגלקסיה.
ההבנה כמה אנו קטנים וחסרי משמעות ביקום, ועדיין מסוגלים להבין אותו לעומקים מרשימים מעבר לכל דמיון אנושי מהעבר בעזרת מדע וחקירה ללא אמונות והנחות קדומות.
יכולת שבעזרתה החיים שלנו ושל בני דורנו משופרים לאין ערוך מכל דורות בני האדם מאז הופענו על בימת ההיסטוריה.
אין צורך לפחד כל כך מהמוות, כמו שכבר הבין אפיקורוס לפני אלפיים שנה, שכמו שלא סבלנו לפני שנולדנו, כך לא נסבול אחרי שנמות, ובעיקר עלינו לחשוש כי לפעמים זהו הפחד מהמוות הגורם לאנשים למות.
אז אכן, כולנו הולכים למות בסופו של דבר, כל דבר נגמר בסוף, זה בלתי נמנע, אז מה?
עכשיו כשאנחנו בחיים, ויכולים להנות, להבין לשמוח ללמוד ולהתפעם, כדאי לנצל את זה, במקום לפנטז שיש איזה משהו מדומיין אחרי, ולפספס את זה.