אז… מה ה”קטע” שלי? מה הביא אותי לטרוח להרים את הבלוג ולכתוב את התוכן?

את הבלוג הזה אני מקדיש לאני שלי, של לפני שנים רבות, האני של הבחור ישיבה/אברך כוילל צעיר, שבאמת חשב שהוא נזר הבריאה ומטרת היקום כולו, שאיכשהו בדיוק יצא, שהוא, מכל המליארדי אנשים בעולם, נולד למקום הכי נכון טהור וצודק. הציבור החרדי ליטאי.

למזלי הרב, מייד כשנחתתי בכוילל בתחילת גילאי ה-20 נבהלתי מלראות את הח’ברה המבוגרים ופשוט לא יכולתי לסבול את המחשבה שככה חיי ייראו. דקדוקי עניות, טריקים להעברת הזמן, “מה, אתה עדיין בכוילל?” ושאר ירקות.

נאלצתי להודות לעצמי, שאמנם משה אמת ותורתו אמת, אבל ספציפית הקטע עם הכוייללים קצת יצא מפרופורציות, זה הרי לא שהסבים שלנו מספרים על רשתות הכויללים בסלבודקא ובקרקוב… ברור לכולם שזה אירוע חדש דנדש, אז… למה שאני אתקע עם הדרעק הזה? אני רוצה להיות יהודי רגיל, כמו הסבא הפא”יניק. מה רע?

המחשבה שאין כרטיס יציאה רשמי או איזה “שלב הבא” להתקדם אליו (ולא… כוילל קודשים-טהרייס לא נחשב) ובלי פרוטקציה ורצון (ששניהם לא היו לי) לשטעלע, בגדול מפה השלב המרגש הבא בחיים זה שמגר, פשוט גמרה אותי והכריחה אותי לעוף מהכוילל וכמה שיותר מהר, יהא המחיר של הפדיחות מהשווער אשר יהא.

החלטתי לחפש לעצמי תעסוקה שגם תכבד את מעמדי כליטאי “חשוווב” וגם תכניס כסף… וככה הלכתי לחפש את עצמי בהייטק.

לא אתעכב על המסע המשוגע של שנים שעברתי עד שהצלחתי להשתלב בתעשייה.

מה שכן, בדרך התחלתי לראות את הבלוף הגדול, שם ראיתי שגמרא מחדדת את הראש אולי ללימודי משפטים, לא יודע, אבל מהתואר הריאלי שעשיתי נושרים יותר, ובפער, מאשר אחרוני החלשים בכל מערכות החינוך בישראל (חילוני, דתי וערבי) כיתות שלמות של מכינות ששורדים מהם בודדים, כשרוב השורדים עם רקע חוצניקי/יישוב/מערבא/מתחזקים וכד’

את האכזריות שבאי לימוד אנגלית, פשוט סוג של נכות מול כל שאר האוכלוסייה. אנשים חריפים שהיכולת התקדמות התעניינות והשתכרות שלהם פשוט מוגבלת בגלל שרוב כדור הארץ משתף ידע ומתקשר בשפה שטרחו בכוח לחסום מהם.

אפשר להיות אברך עם או בלי לדעת אנגלית, אבל אי אפשר להיות רופא/מדען/טייס/הייטקיסט/משהו נורמלי בלי אנגלית. (לא, אנקדוטות על בן-דוד של חבר מהועד שהסתדר לא מנחמות)

אז אני הצלחתי למרות הכל, כי יצאתי בגיל מאוד צעיר לפני שהיו לי הרבה ילדים, וקרעתי את התחת כפשוטו ממש.

ועדיין, אם הייתי נשאר רק עוד שנים בודדות בכוילל, זה לא היה עוזר לי, הייתי אני ובניי ובני בניי משועבדים לכוילל, לחלוקע של הלחם בימי רביעי, לקריזות של מנהלי המויסדעס, נדונים לחסדי גזירות עולם התיירה וכו’ וגו’

אז למי אני מנסה לכתוב?

למי שלא מוכן להעביר חיים שלמים עם הידיעה ש”לנויגרשל” יש תשובות, “ערכים ענו על הכל” ושאתה לא יותר חכם מהחזון-איש, ובזאת הוא מוכן לקבור את החיים שלו.

למי שיש לו את האינטגריטי העצמי המינימלי להסתכל שניה ברצינות מבחוץ על מערכת האמונות שלו ולתהות האם זה באמת מחזיק מים.

למי שיש לו קצת שכל ויכולת כדי להבין שזה שנולדת למקום ולסביבה מסויימת, לא אומר שהיא גם צודקת ושזה גם בדיוק מה שמתאים לך. אולי כן, אבל גם אולי לא. ואולי חלק כן וחלק לא. לך תדע, גם אופציה. כך או כך כדאי להפעיל את המוח בתחילת החיים ולא להגרר לסופם.

למי שההתעסקות והמחשבה על מערכת האמונות וצורת החיים הליטאית הדי ביזארית ומדכאת, תגיע כנראה בשלב זה או אחר בחיים, אבל אז זה יהיה מאוחר מדי, אותו אחד אולי אם יקרא פה, יגיע לאותה מסקנה אבל כמה שנים קריטיות מוקדם יותר.

אם יהיה ולו אדם אחד, שיפקח את עיניו מוקדם יותר, וייצא בזמן מסחרור העניות לדרך עצמאית ברוח ובחומר, כמו שאני הצלחתי, והיה זה שכרי.

בבלוג אני לא אנסה ולא אתיימר לגלות לאף אחד את האמת האבסולוטית, ולא אנסה לשכנע אף אחד בשום דבר קונקרטי, אני כן אשתף מה אני הייתי אומר מסביר וטוען ל”אני” של לפני שנים, למה הסביבה שלי טועה, איך היא טועה, למה זה חברתית כ”כ עקום, ואיך היא כמעט והובילה אותי לטעות יחד איתה.

קריאה מהנה!

נ.ב. הבלוג אנונימי מאחר ואיני מעוניין לבייש ולהזיק למשפחתי (תגיד… ההוא מהזה זה באמת גיס שלך? ידעתם את זה בשידוכים?!?!)

ובעיקר כדי להכריח את הקורא הישר להתמודד עם הטיעון ולא עם האדם (אה… זה יענקל’ע אוניקוועצ’ער… ההוא שכבר בכיתה ו’ הרב’ה כהן אמר שהוא שואל שאלות של אפיקורוס…)