כבן, ולא גאה במיוחד, של המגזר החרדי תהיתי רבות מדוע ישנם דברים שהתרבות והאמנות החרדית בסדר גמור ביחס לעומת דברים שהמצב מחפיר ותת רמה.
למשל, ספרות, ישנו מבחר ראוי ומכובד של ספרי ילדים ונוער וברמה לא רעה בכלל, מספרי קומיקס ועד סדרת ספרי העצמה אישית לילדים של אותו הלבלר המפורסם לשעבר.
אבל בגזרת ספרי המבוגרים המצב מביך ועמוס בעיקר בזבל חסר ערך.
מה בעצם הסיבה לכך? למה הסופרים של המגזר לא מצליחים להוציא ספרים שיכולים לעניין גם אדם בוגר עם שתי אונות מתפקדות?
תהיות דומות עלו לי לגבי מוזיקה.
ז’אנר המוזיקה והיצירה היהודית והחסידית השורשית השמחה והמקפיצה היא לגמרי אחלה, מן הסתם לא כולם יאהבו אותה, אבל היא בהחלט ראויה ואיכותית, ולכן במקרים רבים גם גולשת למגזר הדתי ואף לעיתים הכללי, מגזרים עם יכולת השוואה ואלטרנטיבות.
לעומת זאת כל סוג מוזיקה של ראפ ומוזיקה בועטת ומורכבת שמיוצרת במגזר שווה לפח.
למה בעצם? איפה נעוץ ההבדל?
לענ”ד זה לא סתם, יש סיבה טובה מאוד לכך, והיא נוגעת לליבת ההוויה החרדית.
הילדותיות.
מספיק לעלעל בעיתון חרדי, לא משנה מאיזה תת-מגזר, כדי להבין, זה פשוט מוצר תיווך מציאות לילדים.
הכל כמובן בק”ן טעמים של הרחק מן הכיעור והדומה לו, והוראת מרנן ורבנן, ומה לא.
בתכל’ס זו תרבות שלמה שלא בגרה, לא מסוגלת להכיל מישהו שיצביע על חסרונותיה, על טעויות שנעשו בהנהגתה, או עוולות אמיתיות שאי מי בעל שררה בתוכה מבצע, עולמה הפנימי ורוד תהא המציאות אשר תהא.
כשמבינים את המיינדסט הילדותי הקולקטיבי, מובן מאוד למה מוזיקה יהודית וחסידית שהתוכן והסגנון שלה שמח מאוד נאיבי ובעיקר פשטני יעבוד מצויין, ויישמע לא רע בכלל.
אבל ברגע שמנסים להביא מוזיקה בועטת ומורכבת וטוענת אבל לצנזר אותה בהתאמה לעולם הילדים הקטנים, עולם בו אין עוולות ואין שאלות, התוצאה היא גרוטסקית.
תנסו פעם לראות סרט חרדי (מה שנקרא, מופע אור קולי לחוה”מ) לנשים ונערות, בלתי אפשרי לצפות בזה מרוב שזה מנותק ותינוקי.
כנ”ל בספרות, כתיבה המתאימה לפעוטות ילדים ונערים אפשר למצוא בשפע, וכי למה לא, יש חומר לעבוד איתו, הרמה תואמת.
אבל כשמנסים לכתוב למבוגרים אבל מגבילים את הכתיבה ליקום הילדותי שהחרדים חיים בו, אז כל מה שנשאר לכתוב זה עלילות מנזרים מהעבר וספרים מצונזרים על השואה.
וזה מה שהוביל, למשל, את אחד מראשי הישיבות המפוסמות בדרום, לפלוט את המשפט המנותק “אפילו הנאצים ידעו שצריך לתת מגורים נפרדים לגברים ונשים” אין מה לכעוס על התכשיט הנ”ל, הוא אמנם אדם מבוגר, מחנך של מאות ואלפי בחורים, אבל עם ידע היסטורי של ילד קטן שסיננו ממנו איך באמת נראו והתנהלו מחנות ההשמדה ותאי הגזים הנאציים.
הניתוק הילדותי מהמציאות הוא מהמאפשרים את הבריחה מדיון רציני ובוגר על שירות צבאי ובעיקר על עתיד היכולות הכלכליות של בוגרי מערכת החינוך החרדית, והכיוון אליו תלך הכלכלה אם הגידול במגזר יימשך ללא שינוי בתעסוקה.
זה לא שמישהו שם חושב על העתיד ויושב עם מומחים מכל הסוגים והגיע למסקנה שזו הדרך, זה בכלל לא “בפרשה”, הם פשוט כמו ילד שבוכה ולא רוצה לללכת לבית ספר כי זה לא נעים לו. וזהו.
זה גם מסביר סוג של תעלומה, איך לא זז שריר במוח לחרדי הממוצע שבבואו לבית חולים דורש ומפעיל את כל קשריו כדי שביקירו יטפל הרופא המומחה ביותר, אבל מקבל כמובן מאליו שהמגזר שלו, קטגורית ובמודע, נלחם להעניק חינוך שייוודא שיהיה אפס סיכוי שבוגר שלו יוכל להיות רופא או רופאה.
מי בדיוק אלו שיטפלו בו בעתיד? מה יקרה כשאחוז האוכלוסייה הגדול שהיום עוד קטן יתבגר? מה זה יעשה לשירות שיקבלו חולים, והוא בתוכם, בעתיד?
צריך להבין שזה פשוט לא הבעיה “שלו” הוא רק ילד קטן שכרגע זקוק לטיפול רפואי, וכדאי שיהיה הכי מקצועי שאפשר, ובצדק. שאלות ותהיות לגבי העתיד, או איך קרה שבכל בתי החולים, מגזרו תמיד מהפציינטים ואף לא פעם מהרופאים לא עולים ולא יעלו במוחו, אלו בעיות של המבוגרים, לא שלו.
שפיטת המציאות החיצונית והאקטואליה של הבוגר החרדי הממוצע היא מאוד ילדותית ואחת הסיבות לניתוק ההולך וגדל בין הבעיות שהמגזר יוצר לעצמו ולסביבתו לבין חוסר המוטיבציה הקיצוני לפתרונן.
מתישהו, כמובן, הגודל יעשה את שלו, וכמו ילד מתבגר שהוריו מפסיקים לממן אותו ו”מעיפים” אותו מהבית החוצה לעולם הגדול, גם הציבור החרדי, מתישהו, יועף החוצה ויתבגר.
עד אז, נותר רק לענות על השאלה, אז מי אלו, באמת, התינוקות שנשבו?