בעולם הישיבות האליטיסטיות, למרות שכל אחד מחזיק מעצמו מייבין גדול ובעל מחשבה עצום, נדיר להתעמק לחשוב או לתהות בנושאי מחשבה ואמונה, את ההתעסקות בנושא משאירים למרצי ערכים או לגלגול העממי והזול של ההוא מהידברות.
את השאלות שלפעמים כן מבצבצות במוח, בכל אופן לא כולם לגמרי חסרי אונה, דוחקים במהירות חזרה למעמקי התודעה, תוך כדי מחשבות מחייבות שאתה בטח לא יותר חכם מר’ עקיבא אייגר, ועכשיו לחזור בבקשה לרשב”א בסוגיית קידושין שלא נמסרו לביאה.
ולמרות זאת, טיעון אחד, מפורסם ועתיק מאוד, חדר את מסך ההתעלמות והבריחה מתשובות לשאלות קיומיות.
אמיתות מעמד הר סיני.
ההיגיון להחזקת כל מגדל הקלפים, מאמונה בבריאת העולם כל הדרך עד לאיסור מוקצה מחמת גופו, נתלה על הוכחת אמיתות מעמד הר סיני.
הטיעון, בקצרה, שחייב להיות ששישים ריבוא מעם ישראל אכן ראה בעינו, ושמע באזניו את הקב”ה נותן למשה רבינו ע”ה את לוחות הברית.
כל זאת, מאחר ואיש לא יוכל לשכנע עם שלם שהוא ראה משהו שלא אירע, ואב לעולם לא ישקר לבנו בדבר מרכזי כל כך, כך דור אחר דור 3,000 שנים אחורה.
והרי לנו ההוכחה האולטימטיבית שלא ניתן היה להמציא את מעמד הר סיני, וקבלת התורה אכן התקיימה בדיוק וכנטען בתוה”ק ומכאן (משום מה) הכל מובן כמין חומר.
כל זאת לעומת דתות אחרות, שזה תמיד מעטים ממש או אף אדם אחד המספר לרבים שהוא חווה ניסים, וכולם כפתאים האמינו לו, וסיפרו לילדיהם את האמת מבחינתם שהם האמינו לאותו האיש.
וזה כאמור, בקצרה, הטיעון המנצח לאמיתות קבלת התורה.
רמת הרצינות שבה הטענה נאמרת ומתקבלת ללא שום עוררין, שניה רק לרמת הניתוק שלה מאיך באמת היסטורית קבוצות ואמונות מתגבשות וסיפורים מסופרים ומעיד בעיקר על טועניה, כמה צר עולמם האינטלקטואלי, עד כדי חוסר יכולת לדחות טיעון שאפשר ברגע להבין שאינו מחזיק מים.
הרי מספיק חיפוש של 5 דקות ברשת, בשביל להיווכח בכך שלטעון שאף דת אחרת לא טוענת שקרה לה נס פומבי ש-”אי אפשר לשתול בכוח להאמין”, זה מביך ומעיד בעיקר על הטוען.
לא רק שיש אין ספור כאלה, ואין סיבה שלא יהיו, הם בחלקם גם קרובים אלינו היסטורית הרבה יותר.
למשל התגלותו של קוקולקן באמונה האצטקית, 15 ימי הניסים המטורפים וההמוניים של בודהה מול כל העם, קרישנה שהרים איזה הר מול כל תושבי האיזור, חציית הירח ע”י מוחמד לעיני ערים שלמות עד שאפילו מחוץ לערב הסעודית ראו את זה או ריקוד השמש בפורטוגל בהתאם לאיזה חזיון שאירע בפני עשרות אלפי אנשים ב-1917 !
ואלו רק מחיפוש קליל ולא מעמיק, לא באמת התעניינתי באגדות עם של דתות שונות ומשונות. בטוח שמי שבאמת מתעניין בתחום המלהיב של סיפורי הניסים, ימצא עוד אין סוף קשקושים דומים שהתקבעו לעמים ושבטים שונים במהלך ההיסטוריה.
מאחר ומוסכם שלא ייתכן שכל תיאורי הניסים המרטיטים הללו אכן התרחשו בעולמנו כמו שהועברו במסורות המצוטטות, מובן שיש הרבה הורים, בהרבה תרבויות, ששיקרו גם שיקרו לילדיהם גם אם הם לא חשו כך.
מהיכרות, גם עם בני אדם בני זמננו, קל מאוד להבין איך התהליך והדימיקה הקבוצתית הזו עבדה, ואיך קל מאוד להמצאות על בסיס אמת מאוד רזה ולא מרשימה להיסחף ולהשתרש ואט אט להתחזק במסורות של עמים, אבל כך או כך, זה עובדתית קרה בלי סוף בהיסטוריה הקרובה והרחוקה.
אבל מילא זה, שלא מכירים כלום על תרבויות אחרות ועדיין ומרגישים בנוח לעצום עיניים ולשחרר אמירות כל כך נחרצות ושגויות ללא כל ביסוס.
החלק הכי מביך, שבשביל “לקנות” את הטיעון הנ”ל צריך להיות כל כך צר אופקים, עד כדי לא להכיר גם את התרבות והספרי הקודש שלנו, היהודים.
כל בוגר חיידר שלא רק חלם אחה”צ בשיעורי נביא אמור להכיר את תחילת שופטים שם כתוב מפורש שקם דור שלם שלא ידע את ה’ ולא הכיר את מעשה יציאת מצריים וקבלת התורה, ומסופר על תקופות ארוכות בין שופט לשופט ששוב ושוב עם ישראל כולו עזב את הדת (שופטים ב’ י’)
אותו דבר מסופר על המלך אסא בדברי הימים, שעם ישראל היה ימים רבים, “ללא אלהי אמת וללא כהן מורה וללא תורה” ואסא אסף את כולם ו”הנחיל להם” בירושלים את הדת ומי שלא בא, חוסל. (דברי הימים ב’ טו’)
או בכלל הסיפור שכתוב במלכים על חלקיהו שמצא ספר תורה ועל ההתרגשות שאחזה בעם כשקראו את תוכנו, כמו שהרד”ק כותב על המקום שזה היה בגלל תקופת מנשה “והוא השכיח התורה מישראל ואין פונה אליה”. (מלכים ב’ כב’)
אותו סיפור בתקופת שיבת ציון מבבל, בעזרא שמציין שלא ניתן להבדיל בין עם ישראל לשאר האומות מרוב שהתערבו עד כדי שנשאו כולם נשים נכריות (עזרא ט’)
או בנחמיה שממש מתאר איך התורה “הוצגה” מחדש לעם (נחמיה ח’).
וכל אלו רק אוסף דוגמאות מהנ”ך עצמו ובמפורש, עוד לפני דיון על החורים ההיסטוריים במסורת הידועה לנו על שרשרת הדורות אחרי תקופת התנ”ך.
מה שבטוח, שלקבל ללא עוררין איזה דמיון על שרשרת דורות מסודרת מימינו ועד משה רבנו, של אבא ובן יושבים בליל הסדר ומספרים כל הלילה בסיפור יציאת מצרים, מארמי עובד אבי ועד קרבנו לפני הר סיני, מתאים יותר לילדים בגן, מלבוגרים בעלי אוריינות מינימלית.
אז מה זה אומר על הרמה הכללית והאינטלקט שכולם מוכנים לקבל את זה ופשוט לזרום הלאה?