אחד הדברים שאני מסתכל עליהם במבט לאחור, אבל לא מצליח להבין איך זה עבר לי מעל הראש, וגם כיום כשאני רואה את סביבתי שעדיין בתור ה”אירוע” שנראה לי מופרך, אני מכריח את עצמי להיזכר שאי אז בעברי גם לי זה היה נראה טבעי לחלוטין.
תופעה מדהימה שבה אנשים ונשים מתפללים בדבקות ובכוונה, לעיתים אף זועקים ומתרגשים, ואף לא פעם אחת מקשיבים למה שיוצא להם מהפה.
מתפללים כל מעריב “מי כמוך באלים ה’…” ככה יום אחרי יום, ואף לא פעם אחת עוצרים שניה לחשוב, רגע, מפרוש “אלים”? ישנם אלים אחרים ורק ה’ הרבה יותר מוצלח מהם?!?! המשפט הזה הוא לא בעצם כפירה בעיקר?!?!
עכשיו, כל מי שלא נתקע כל החיים רק עם הידע שהגננת הקנתה לגבי יסודות הדת שלו בגן חובה, אלא קרא למד וחקר את התפתחות האמונה היהודית, לא באמת מתפלא, זה פשוט שריד לתקופה מלפני המונותואיזם, ולאמונה בפנתיאון הכנעני שבו יש מגוון אלים, אל עליון, שלו יש את בעל, אשירה, שדי, צבאות ושות’ שבהמשך חלקם הפכו לע”ז וחלקם אוחדו ליישות אחת, הלוא הוא הקב”ה, רק עם מספר שמות. ובאופן טבעי נשארו כמה מקומות שפוספסו בתהליך.
מי שיטרח לפתוח את המפרשים יראה שאף התייחסו לבעיתיות האמונית, כמו רש”י שכותב שזה מי כמוך בגיבורים, או הרד”ק שאלים זה מלאכים ועוד תשובות בסגנון.
שוין, תירוצים לא מרשימים במיוחד, ובולט שאלו הסברים של בדיעבד, ועדיין, זה לחץ להם, הם שאלו, ראו שזה לא מסתדר ונתנו את תשובתם.
אבל אני מתפלא על מתפללי תקופתנו, יש מישהו שזה שיוצא לו יום יום מהפה, משהו שהוא על פניו כפירה מפורשת, וזה לא עובר לו מעל האוזן??
יש מישהו מכל המכוונים הגדולים שמושכים עד שמתחיל קדושה, או שההוא מהספסל מקדימה יעשה כבר עוישה שלום, שעוצר שניה משרעפי הקודש בהם הוא שקוע כדי לחשוב, רגע, מה שיצא לי מהפה לא בדיוק מסתדר עם העיקר השני של הרמב”ם על יחידות הקב”ה?
כנ”ל הטקסט המכונן של היהדות:
“שמע ישראל, ה’ אלוהינו, ה’ אחד”
רגע, מה? מה הולך פה???
ה’ הוא אלוהים, סבבה, אבל מפרוש “אלוהינו”? למה שלנו? הוא של כל היקום!!!
או סתם כשממלמלים את הפסוק מתהילים:
“כי מי בשחק יערוך לה׳, ידמה לה׳ בבני אלים”
מי אלה בדיוק בני האלים? גם יש הרבה אלים, וגם יש להם בנים?!
או גם מתהילים:
“אלוהים ניצב בעדת-אל”
מה זו בדיוק הקבוצת אלים הזו?
איך לא מפריע לאף אחד שהוא פשוט אומר דברי אפיקורסות?!
נגיד יש תירוצים שונים ומגוונים להסביר את זה, מישהו בכלל נדרש אליהם? מרגיש צורך לרוץ לאויצר לבדוק איך זה מסתדר?
וזה לא רק שם, אותו סיפור כל שבת כשכבר מריחים את הקיגעל מהפלטה, מנגנים קלות ופולטים בלי לחשוב מול הארון קודש שנפתח “אין כמוך באלוהים ה’ ואין כמעשיך…” שוב יש מלא אלוהים בתחרות ורק אין כמו הקב”ה?
איך אפשר להתייחס ברצינות בכלל לכל האירוע הזה, איך זה לא מרגיש כמו משחק אחד גדול?!
תופעה שתכלס גובלת בסוג של טירוף, בוכים ומכוונים, זועקים ומתפללים, ופשוט לא מקשיבים מה אומרים.
אני יודע שזה לא מטורפות, כי הייתי שם, ולא חושב שהייתי מטורף, אז איך אפשר להסביר את זה?!
אני לא בטוח, אבל יכול להיות שזה קשור לעוד תופעה לא טבעית באיזור הזה של התפילות, וזה המונוטוניות והחזרתיות עד כדי כאב.
כי באותה מידה אני לא מצליח להבין, איך אפשר לומר, שלא לדבר על לכוון ברצינות, עם אותו טקסט, נגיד, תפילת שמונה עשרה, שלוש פעמים ביום.
איך בן אדם מן היישוב, יכול כל פעם מחדש להתפלל ברצינות “גומל חסדים טובים וקונה הכל וזוכר חסדי אבות…” ואז לשמוע את החזן עם אותו טקסט, ככה כמה פעמים ביום, כל יום, איך יש איזשהו טקסט קשיח שאפשר לכוון בו שוב ושוב ושוב? איזה לכוון, אפילו סתם לסבול את אותו טקסט שוב ושוב בלי שהמוח יהפוך לדייסה.
מסתבר, שאם עושים משהו מאז המכינה כיתה ב’, הכל נהיה חלק מהחיים, כמו שנושמים ולא שמים לב, פשוט עושים את זה, זה חלק מהאוטומט של המוח, ככה זה.
ואז מגיעים למצב שגם להתרגש וגם לכוון בכל הכוח זה גם חלק מהאוטומט הזה, כמו צאט בינה מלאכותית שפולט טקסטים עם רגשות אבל אין לו באמת רגשות, וככה מצליחים להגיע לסיטואציה המופלאה שבה אומרים בקול אבל לא שומעים מה אומרים.
קטע.