כבוגר החינוך החרדי, ישנם דברים רבים שבמבט לאחור אני לא מסכים איתם, חושב שהם עקומים לא נכונים או סתם מטופשים.
אבל מכיר בכך שהוריי מוריי וסביבתי האמינה בהם באמת ובתמים ועשו את המיטב בהתאם לדעתם יכולותיהם ואילוציהם.
אבל יש דבר אחד שכל פעם שאני נזכר בו אני פשוט מרגיש מרומה. ממש כמו הסיפור של ר’ יונתן אייבשיץ והמלאכים שכולם “ראו” בשמיים ואף אחד לא היה ישר כדי להודות שזה חרטא, והוא לא רואה כלום.
להלן “מתיקות התיירה”
אני זוכר איך עוד בכיתה ד’ הרב’ה הקריא לנו את האור החיים הק’ בהתרגשות “אם היו בני אדם מרגישים במתיקות ועריבות טוב התורה, היו משתגעים ומתלהטים אחריה, ולא יחשב בעיניהם עולם ומלואו למאומה, כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם”
וזה עוד היה לפני שהשיר המפורסם התנגן בכל סיום בין הרפרם בר פפא לאבא משהו בר פפא.
לשאלת ילדי החמד בכיתה, מתי אנחנו נרגיש את המתיקות המדוברת, ענה הרב’ה בביטחון רב, חכו שתגיעו ללימוד הגמרא. מדהים.
עברה שנה, התחלנו ללמוד גמרא, אלו מציאות, הכוינס, המפקיד, שנה אחרי שנה בחיידר, והמתיקות לא מורגשת.
ואז הודיעו לנו, שאת המתיקות מתחילים להרגיש בישי”ק, כי שם לומדים -רק- גמרא ושוקעים רק בהוויות אביי ורבא, ואו אז אפשר להרגיש את המתיקות. שוין.
הגעתי לישי”ק מהנחשבות והמפוארות, למדתי רק גמרא מבוקר על ליל, עיון ובקיאות, סדר א’ ב’ וג’, ורק המתיקות המדוברת לא הצליחה להופיע. ולהפך, פתאום אני מגלה את עצמי חולם מול השעון בבית-מדרש, תוהה מתי יגיע מנחה-אוכל-מייעריב. ואז אני רואה קונטרס מרגש לבני הישיבות הקטנות שיחי’ שמספר שהישי”ק זה רק ההכנה ללימוד “אמיתי” בישי”ג, ואז, או אז מרגישים את המתיקות הגדולה. נו. נמתין בסבלנות.
עברו שלוש השנים, והנה אני לומד בשיא הברען באחת מישיבות הדגל, מתפלפל בדין גברא ובדין חפצא, בהמוציא מחבירו ותקפו כהן. הכל סבבה, נותן בראש. אבל מתוק, אפעס, זה לא.
איפה המתיקות שהבטיחו לי? האם אני מסתדר עם זה, כן, בהחלט, מתווכח על הפשט של החידושי ר’ חיים בסטנסיל עם המיישיב? בכל הכוח. אבל מצטער, מתוק זה לא. אם לא הייתי חייב, וזה לא היה “ספסטנישט” הייתי יושב ומפטפט בכל הסדרים, המצב הטבעי יותר.
ואז כשאני מעז ושואל בסביבתי, אם יש מישהו שזה כן “מתוק” לו, ו”כיף” לו לא פחות מלצפות במשחק כדורגל סוער בקיוסק, התשובה שאני מקבל זה שזה כי אנחנו עדיין בשיעורים, ב”קיבוץ” שלומדים בלי ר”מ על הראש וכבר יודעים לנתח סוגיה מכל כיוון אז מגיעה המתיקות.
אני כבר סקפטי, אבל זורם, עוברות השנים, והופ, גם בקיבוץ, אפעס, מתיקות אין. כנ”ל לרוב חבריי חובשי ספסלי בית המדרש.
שוב, יחסית הרוב מסתדרים, אבל נהנים? מצטער אבל לא, לא נהנים מזה.
ואז באיזה שמוע’ס של המשגיח שבטעות לא יצאתי לפני שזה התחיל, אני שומע שהוא מקשקש שם שכל התקופה של הישיבה זה ללמוד איך ללמוד, אבל כמגיעים לכויילל, אז נהיים “לומדי תורה” שמשקיעים את כל החיים בתוירה ומרגישים את ההתעלות והמתיקות שלה.
ואז התחלתי להתעצבן. חבורת רמאים. אוסף אנשים שמרמים את עצמם ואת סביבתם על משהו שאף אחד לא מרגיש ואף אחד לא מספיק ישר כדי להפסיק לחרטט.
ספוילר, הגעתי לכוילל, יותר עצוב ומדכא מהישיבה, ובפער. מילא המתיקות המקושקשת שאין לאף אחד בשום מקום, אבל אפילו את השמחת חיים וחדוות נעורים שיש בישיבה גם את זה אין.
אסופה של אנשים, בגילאים רנדומליים, בלי כיוון, לא חותרים לשום מקום, אין סיבה וגם אין לאן להתקדם, עם אפס השפעה וחדוות יצירה של משהו בעולם.
להגיד על הקבוצה הזו שלה יש מתיקות מיוחדת שאף אחד אחר בעולם לא מרגיש זו בדיחה מאוד מאוד עצובה.
אני לא מכיר עוד שום מקצוע נחשב ונחשק שצריך לחלק שם קונטרסים עם טיפים איך לא להתסכל כל הזמן בשעון ולעזור לזמן “לעבור” בלי ששמים לב.
רוצים להגיד שזה בגלל הייצר הרע? תפאדל, תהא הסיבה אשר תהא, מתוק ומלהיב ומרגש זה לא.
כיום, כשאני עובד בהייטק, יש לי מול מה להשוות איך נראה יום של אנשים שבחלקם הגדול אוהב את מה שהם עושים, כמו כוילל זה לא נראה, מבטיח לכם.
שם אנשים יוצרים דברים, ונהנים, לגמרי נהנים לתכנת מערכות מגניבות, חותכים הבייתה רק כי חייבים ויש עוד מחוייבויות בחיים חוץ מהעבודה. מן הסתם לא כולם ככה, ברור שלא, אבל זה נפוץ מאוד.
אני בטוח שאם נביא חייזר מהצד השני של הגלקסיה, ונספר לו שיש שטוענים שתכנות זה הדבר הכי כיף בעולם, נותן תחושת סיפוק ויצירה, יש שטוענים שלהיות רופא ולהציל חיי אדם זה התחושה הכי עילאית בעולם, יש שאומרים שלהיות עו”ד ולהצליח להוציא חף מפשע מהכלא עם איזה חוק מתרפפ”ו זה תחושה מדהימה ויש כאלה שאומרים שלשבת וללמוד נשים נזיקין בתענית דיבור עם שמירת סדרים זה הדבר המתוק ביותר שאפשר להעלות על הדעת.
ניתן לאותו חייזר לעשות סיבוב במגדלי עזריאלי, ביה”ח תל השומר, בית המשפט המחוזי ובבית הכנסת חניכי-הישיבות ברכס, ושישפוט מי מחרטט.
אני בטוח את מי הוא יזרוק מכל המדרגות, ואתם?