יצא לכם לחשוב פעם, אם אנחנו מאמינים והולכים בדיוק כמו אבותינו בדרך המסורה לנו לנו דור דור, איך קרה שרמת וסגנון החיים שלנו לחלוטין אחרת מהם, כי אם אנחנו אותו דבר, למה הכל כל כך שונה?
למה איך שהם נעו, גרו, נולדו ורופאו שונה כ״כ ממה שנאחנו מכירים היום?
ר’ סעדיה גאון לא עבר ניתוח מעקפים, למה הגדוילים של היום כן?
ר’ חיים מוולוז׳ין נסע על סוס וכרכרה או חמור, למה אנחנו בטויוטה ממוזגת?
בבית המקדש לא הייתה מערכת הגברה, למה היום בכל “עצרת’ הטריליון” לביצור חומות הדת, הדבר הראשון זה לדאוג למערכת כזו?
הרי הגמרא היא אותה גמרא, התורה אותה תורה, וכל החכמה כבר הייתה ידועה לקדמוננו, שום דבר לא אמור להשתנות.
אבל איכשהו, הכל השתנה.
אז אולי אנחנו לא מוכנים להודות שהשתננו, אבל חוץ מזה שהעולם סביבנו השתנה, הוא שינה גם משהו בתוכנו, אבל בלי שאנחנו מוכנים להיות כנים ולהודות בזה.
כנראה שבכפרים נידחים באפריקה עדיין חיים כמו אבותינו בעבר, אבל אנחנו לא חיים שם, אנחנו חיים ומושפעים מציוויליזציה המערבית.
כשפלוני, אברך חשוב, בדרך לכולל, במקום להשתעמם ולהכשל בשמירת העיניים, רוצה קצת לשמוע שיעורי תורה בקול הלשון, הוא מוציא אזניות שהומצאו בארה”ב הקפיטלסטית יוצרו בסין הקומוניסטית ומחבר אותם למכשיר שתוכנת עם טכנולוגיה שפותחה קרוב-רחוק אליו בישראל, בתל אביב וחיפה החילוניות.
ולא עולה על קצה דעתו לתהות בקול, איך זה שלאבותיו שחפרו על אותם חידושי-תיירה שאותם הוא כ”כ מעריץ ורואה בהם את פסגת חכמת היקום, לא היו את הכלים האלו.
כי עמוק בלב הוא יודע ששום טכנולוגיה מועילה לו עצמו ולאנושות כולה, מעולם לא יצאה ע”י התעמקות בסוגיא בבית מדרש כלשהוא.
אבל הכי קל לראות את הכנות הפנימית, בעניינים של חיים ומוות, איפה שרואים על מה באמת סומכים, והתוצאות הם חד משמעיות.
לא חושב שיש אי מי שפוי שכשיש לו כאבים בחזה, שאפילו שוקל לרגע לפנות לתנך, לגמרא, לזוהר, או לאיזהו ידע וניסיון מהמסורת, אלא טס ישירות לבית החולים הכי טוב שהוא מכיר, שמנוהל ע”י מערכת מבוססת מדע ושכופרת בליבתה באמונותיו, וישלם עבור ניתוח פרטי אצל המומחה הכי גדול גם אם הוא אתאיסט שבז לדת.
וזה לא שאין נסיונות לרפואה במסורת, בוודאי שיש, מהגמרא, הרמבם והזוהר ועד לסגנונות שונים ומשונים של שרלטנים בני זמננו, כולם דחפו את האף שלהם ברפואה ועדיין אף מאמין שפוי לא חולם להסתכל אפילו מה יש להם להציע כשחייו על הכף.
ויתרה מזו, אם יש מישהו שכן פונה למסורת ורבניה כדי לטפל בסרטן המתפתח שלו, המאמין הממוצע יסתכל עליו כאל אומלל שגורלו נחרץ.
כי עמוק עמוק מוסתר בשכבות של חינוך מגיל אפס, כולם חשים את האמת, איזה מתודולגיה מפרשת נכונה את המציאות ואיזו סתם מחרטטת סיפורי עם עתיקים.
אבל כמה עלוב זה, לאמץ במאה אחוז את התוצרים של מתודולגיית המדע ולגחך על תוצרי מתודולוגיית הדת, ובמקביל ממש לזעוק במלוא גרון ובשכנוע עצמי עמוק כופר על מי שלא שמאמין בדת.
וכמה חסר חן ונעדר יושרה פנימית, זה להפריד בין תוצרי המדע אך ורק בהתאם לכמה זה רלוונטי לחייו ורווחתו הישירה של המאמין.
הרי המתודולוגיה של טיפולי הקרנות זאת אותה מתודולוגיה של תיארוך רדיואקטיבי למליוני שנים בעבר.
כמה עלוב זה להתייחס להקרנות בחרדת קודש, ולנחור בבוז לתיארוך רדיואקטיבי של מאובנים?
או להקפיד לא לקחת סתם אנטיביוטיקה כי זה מפתח חיידקים עם מוטציות עמידות בתהליך אבולוציוני, אבל את המילה אבולוציה הס מלהזכיר.
אז בכנות, לא עדיף במקום “לא לשאול” לתסבך ולתרץ ולהדחיק ולעשות צחוק מהיושרה הפנימית, ללכת בכנות עם מה שאשכרה עובד?